ד"ר טל-לי אביב
פסיכולוגית חינוכית וקלינית מומחית, מורשית לעסוק בהיפנוזה ומטפלת משפחתית מוסמכת.
מרצה במכון מגיד, הר הצופים ובמכללה ירושלים לבנות.

 
 
תקציר
אובדן וטראומה הינם מושגים שנבחנו בתיאוריה כנפרדים, אולם נראה כי הם קרובים זה לזה מבחינת התגובות. כאשר האבל מלווה בטראומה חיצונית, עיבוד האובדן, ההחלמה וההתרה מהמת נעשים מורכבים יותר ודורשים התייחסות טיפולית. על פי המודל הדו מסלולי קיימים שני אספקטים המשפיעים על עיבוד האובדן: 1. הצד התפקודי 2. הקשר עם המת. באבל טראומטי יש צורך לטפל בחוויה הטראומטית, העלולה להשפיע הן על התפקוד והן על היכולת להתיר את הקשר עם המת. במקרים רבים, החוויה הטראומטית הפתאומית משאירה את האבלים עם רגשות קשים כלפי עצמם או כלפי המת, דבר המקשה על ההתרה. במאמר זה תוצג גישה טיפולית בנושא אובדן טראומטי, אשר התרחש כתוצאה מטראומה חיצונית. המודל הדו מסלולי מהווה את המסגרת התיאורטית לטיפול, כאשר העבודה מורכבת משלבים שחוזרים באופן ספירלי. הטראומה מטופלת על פי SARI model  (Phillips & Frederick, 1995). העבודה על הקשרים עם המת נעשית באמצעות תרפיית מצבי אגו ( Ego state therapy) (Watkins & Watkins,1997). הכלי המרכזי בו נעשית העבודה המורכבת המחברת את הזיכרון ומעבדת אותו, כעבודת שמיכת טלאים, הינו ההיפנוזה.  
                       
 
המודל הדו מסלולי
רובין (1993) הגיע למסקנה, כי קיימות שתי גישות עיקריות שחקרו את נושא השכול. אחת מהן היא ההבנה כי הפרידה מהמת הינה חלק מרכזי בתגובה לאובדן. במצב תקין, הקשר עם המת נחלש וקיימת הסתגלות טובה לאובדן. התפיסה השניה התייחסה לאובדן כתהליך דומה להתמודדות עם מצבי משבר, טראומה ולחץ. החוקרים התמקדו פחות בנושא הקשר עם המת כגורם משמעותי בהתאוששות מהאובדן. רובין טוען, כי תהליך ההסתגלות לאובדן קשור לשתי הגישות, ומחייב התייחסות טיפולית לשני האספקטים. רובין פיתח את המודל הדו מסלולי לאובדן ושכול, ושילב את התובנות של הראייה הפסיכו דינמית של האבל, שהדגישה את הקשר הבינאישי למת יחד עם הראייה שהתמקדה בחוויית הדחק, הטראומה והשינוי בחיים. רובין שמר על ההשקפה הייחודית של כל גישה, אך עבד עם שתיהן במקביל. המודל הדו מסלולי יצר אינטגרציה בין שתי ההשקפות, ואפשר ראייה מקיפה של תהליך האובדן. על פי המודל הדו מסלולי, תגובת השכול מתרחשת לאורך שני צירים עיקריים, רב מימדיים ובעלי יחסי גומלין. הציר הראשון מתמקד בתפקוד האדם לאחר האובדן, ובוחן את השפעת האובדן על התפקוד. הציר השני מתמקד במערכת היחסים והקשר עם המת בעבר ובהתייחס לשינויים שהתחוללו בקשר זה לאחר האובדן (רובין ועמיתים, 2016).
אבל טראומטי מעמיק את הקושי בהסתגלות, ועבודה דרך השקפת המודל הדו מסלולי הינה חיונית לצורך סיוע בהסתגלות.
 
                       
טראומה ואובדן
טראומה ואובדן הינם שני מושגים המופיעים פעמים רבות יחד. לכל אחד מהמושגים ישנו משקל משמעותי בתגובות האדם, וכאשר מתקיים אבל טראומטי, ניכרת בתגובות האדם מורכבות אשר מחייבת התבוננות ביחסי הגומלין בין שני המצבים. כאשר האובדן התרחש תוך כדי טראומה חיצונית, הסכנה שתפקודו של האדם ייפגע מתגברת והסימפטומים כתגובה לשכול יתעצמו (Rynearson, 2002). הגורמים המשפיעים על התפתחותה של טראומה הינם ההפתעה האישית, מידת ההרסנות של האירוע החד פעמי, ומידת הסכנה לחיים (דורון, 2018).
רובין, מלקינסון וויצטום (2016) מבקשים לקדם את הגישה הרב ערוצית ליחסי הגומלין בין טראומה לאבל. הם מדגישים את חשיבות תשומת הלב לנסיבות האובייקטיביות של האובדן, מבלי להזניח את מערכת היחסים שהיתה לאבל עם המת, במהלך חייהם המשותפים ולאחר המוות. הם מציינים, כי ישנה חשיבות לציון מרכיב הטראומה בהקשר של האובדן.
הגדרת מצב טראומטי נעשתה פעמים מטושטשת, ומיוחסת גם למצבי דחק קשים אך שכיחים יותר, שאינם בהכרח עונים על הקריטריון של טראומה. בעקבות מצבי טראומה קשים עלולה להתפתח תסמונת פוסט טראומטית, המוגדרת על פי הDSM- 5-: 1. חודרנות, כאשר האירוע מעסיק את האדם, והזיכרונות שעולים אינם נשלטים, ונחווים כחודרניים.
2. הימנעות, האדם עושה מאמצים רבים על מנת להתרחק מכל דבר שיעורר את הזיכרונות הטראומטיים.
3. דריכות וערנות יתר, בה ישנה העצמה של העמידה על המשמר ומתח פנימי.
ישנם אנשים שלא ענו על התסמינים של הפרעה פוסט טראומטית, אך סבלו מתסמינים משמעותיים קלינית, וכתוצאה מכך נוצר המושג פוסט טראומה חלקית. האבחנה חשובה לצורך ההתייחסות הטיפולית (רובין ועמיתים, 2016).
במצב בו המוות התרחש בנסיבות טראומטיות אלימות, מערכת היחסים המתמשכת של האדם עם המת עלולה להיפגע. כמו כן, מצבים טראומטיים מהווים גירוי לרגשות שאותם מתקשה האדם להכיל, ומובילים לתגובה דיסוציאטיבית.
דיסוציאציה
דיסוציאציה יכולה להיות תגובה נורמאלית, המגנה על האדם ממצב מאיים כדי להפחית את עוצמת הפחד. במצב דיסוציאטיבי ישנה נטייה לנתק חלק מאיתנו על מנת להגן על עצמנו. לדוגמא, מצב בו האדם צופה על עצמו עובר פגיעה: לרגע, האדם נהפך להיות אובייקט חיצוני, וכך הוא לא סובל מכאב או מפחד. זהו תהליך בו נעשית הפרדה בין חלקים ברצף מהנורמאלי  והמסתגל ועד למצב פסיכופתולוגי. דיסוציאציה יכולה להופיע בתחום אחד או יותר, כמו התנהגות, רגש, תחושה וידע (Braun, 1988).
עיבוד הטראומה נעשה בשלבים על מנת למנוע הצפה ורה טראומטיזציה. לצורך כך נעשה שימוש בSARI model - Phillips & Frederick, 1995)), אשר פותח על ידי פיליפס ופרדריק (1995). שמו נגזר משלבי הטיפול השונים. מודל זה משתמש בטכניקות היפנוטיות לטיפול בטראומה, ומורכב מארבעה שלבים:
1. Safety and Stabilization - השגת יציבות וביטחון.
בשלב זה נעשה שימוש בטכניקות היפנוטיות על מנת להדק את הברית הטיפולית. תהליכי העברה מועצמים במהלך עבודה היפנוטית, ומסייעים בבניית קשר טיפולי יציב וחזק. כמו כן, בשלב זה מושם דגש על שיפור השליטה ברגשות קשים שעולים אצל האדם, כמו כאב, חרדה, ענישה עצמית ואשמה.
בשלב ראשון, המטופל לומד להגיע להרפיה תוך הכנסתו לטראנס היפנוטי. על מנת להגיע לחוויית שליטה על הרגשות העולים, נעשה שימוש ב"שלט". השימוש ב"שלט" הינו שיטת עיגון, שפותחה על ידי דאי נצר לצורך טיפול בפוסט טראומה, ונלמדה על ידי המחברת בסדנא. בזכות הדומיננטיות של תהליכי חשיבה ראשוניים במהלך היפנוזה, ניתן להשתמש בדמיון, ועל כן מוצע למטופל לדמיין שלט - בגודל, במרקם ובצבע על פי בחירתו. בשלט שלושה כפתורים: ירוק - לצורך הגעה להרפיה, צהוב - לצורך חזרה למצב של ערנות, ואדום - המיועד לעסוק בתכנים של הטראומה. הכפתור האדום אינו בשימוש עד לשלב הבא.
בשלב זה מבססים "מקום בטוח". המקום הבטוח הינו מקום דמיוני או מציאותי, שאותו מתבקש המטופל לדמיין. המקום הינו מקום המאפשר לחוש ביטחון ורגיעה.
2. Accessing the Trauma - גישה לטראומה.
בשלב זה ממשיכים לבסס את חוויית השליטה על הרגשות העולים, על מנת לאפשר נגישות לחומרים הטראומטיים לצורך עיבודם. לצורך כך, המטופל מתבקש להיחשף לאירועים מעוררי אי נוחות קלה, ולחוות אותם, ובעזרת לחיצה על הכפתור הירוק לחזור לרגיעה. לאחר שהמטופל חש ביטחון ביכולת לווסת את רגשותיו, מתחילה העבודה על האירוע הטראומטי. העיבוד נעשה במנות קטנות, כשבכל פעם שעולה תחושת חוסר הנוחות בינונית והמטופל מרגיש שזקוק לרגיעה (כפי שדובר עם המטופל טרם תחילת התהליך) לוחצים על הכפתור הירוק וחוזרים  למקום הבטוח. לאחר שהמטופל צפה בסרט פעם ראשונה הוא מתבקש לעשו זאת, בהנחית המטפל, מספר פעמים עד שמגיעים ליכולת לצפות בו ללא עלייה חדה ברגשות מציפים. בתהליך העיבוד, באמצעות עבודה בשלבים ושימוש בשלט המווסת, נעשית הבניה מחדש של החומרים הטראומטיים, בדרך שמעצימה, מחזקת ובונה.
 
3. Resolving Trumatic experience and Re-stabilization - פתרון החוויה הטראומטית והשגת יציבות מחדש.
בשלב זה נעשה שימוש בטכניקות היפנוטיות לצורך השגת משמעות מזווית אחרת לסיפור הטראומה. מרכיבי הטראומה מתחברים באופן רציף, תוך יכולת לבצע פעולות בדמיון, אשר יסייעו בהבניה מחדש של הסיפור. בעקבות היכולת להתבונן ולהוריד את עוצמת החרדה, עולים זיכרונות המאפשרים חיזוק הרצף הסיפורי, ומוסיפים פרטים המאפשרים התבוננות חדשה על האירוע. בתהליך זה נעשית מחדש הבניה רציפה של מרכיבי הטראומה, באופן שמחזק את כוחות האדם. בשלב זה נעשה שימוש בטכניקות מחזקות אגו, כמו האני העכשווי, המטופל על פי גילו הנוכחי, פונה לאדם כפי שמופיע בזיכרון הטראומטי.
 
4. Integration and Creation of New Identity - אינטגרציה של האישיות ויצירת זהות קוהרנטית.
שלב זה כולל טכניקות היפנוטיות לביצוע אינטגרציה של החוויה ושל חלקי האישיות שהתפצלו בעקבות הטראומה (Ego state therapy). מתקיים שיח בין חלקי האישיות, וקיים המשך תהליכי עיבוד של הטראומה.
בשלב זה מתמקדים בהבניה מחדש של ההיסטוריה, תוך יצירת פרספקטיבה והעצמה. יש חשיבות  לנתינת אפשרות לסיפור הטראומה להשתלב בסיפור חייו של המטופל, מבלי להביא אותו להצפה ורה-טראומטיזיה. המודל הינו ספיראלי, באופן שחומרים שעלו בעבר יעלו שוב, אולם יעברו המשך עיבוד, ותתרחש אינטגרציה ברמה גבוהה יותר.
Ego state therapy, תרפיית מצבי אגו  Watkins & Watkins,1997)).
הזוג ווטקינס (המורים של פיליפס ופרדריק) גיבשו תיאוריה ופרקטיקה טיפולית Ego state therapy)) למצבים דיסוציאטיביים, בעזרת היפנוזה. Ego state (מצב אגו) מוגדר כמערכת אורגנית של התנהגויות וחוויות המקושרות זו לזו על פי עיקרון משותף, ואשר מופרד ממצבים אחרים. לעיתים, מצבי האגו מתארגנים ומייצגים גיל או מערכות יחסים עם אדם מסוים, ולעיתים מצבי אגו נוצרים כאשר אדם אינו מצליח להתמודד עם סיטואציה לה נחשף. מצבי אגו מתארגנים בצורות שונות. הם יכולים להיות רחבים, ולהכיל את ההתנהגויות והחוויות, או להיות צרים ולהכיל חוויות ורגשות סביב אירוע ספציפי. קיימת תנועתיות בין מצבי האגו השונים, וכאשר אדם מושקע אנרגטית במצב אגו, הוא חווה את הרגשות כאילו הם מתרחשים ב"כאן ועכשיו". מצבי אגו מתחילים להיווצר בילדות, ולכן כאשר אדם נמצא במצב אגו ילדי, הוא יחשוב כילד, למרות שהוא מדבר בקול של מבוגר. במצב זה יהיה קשה לנהל שיח הגיוני, כי האדם כאילו קפא בגיל. במצב אגו שנוצר בגיל ההתבגרות, האדם יחשוב כמו מתבגר, ולדוגמא - יילחם על העצמאות שלו. במצבי אגו שונים, הזיכרונות נחווים כאילו התרחשו בכאן ועכשיו. למצבי אגו יכולים להיות אזורים חופפים. לדוגמא, מצב אגו של גיל מסוים ומצב אגו של מערכת יחסים.
במצב של טראומה, יכול להתפצל מליבת האגו מצב אגו אחר. כאשר הגבולות של מצב האגו החדש אינם נוקשים וחדירים, נתייחס לכך כאל מצב הסתגלותי נורמאלי, אך כאשר הגבולות נוקשים ולא חדירים נקרא לזה מצב דיסוציאטיבי. בעקבות טראומה נוצר מצב אגו (Protector) שתפקידו לבודד את הכאב ולאפשר לאדם להמשיך בהתמודדות עם חייו ללא הפרעה. יחד עם זאת, במצב אגו קיימים רגשות עוצמתיים אשר יכולים להפעיל את האדם באופן לא מודע. כאשר נוצר מצב אגו שמטרתו להגן על קיומו של האדם, האדם עלול להתנגד לטיפול עקב חשש מפגיעה.
בטיפול במצבי אגו, המטרה האולטימטיבית הינה פתירת קונפליקטים בין מצבי אגו שונים, המרכיבים את אישיות האדם , יצירת קשר בין החלקים ושחרור האנרגיות שהצטברו, באמצעות היפנוזה. כאשר הגבולות נוקשים ולא חדירים, לא מתקיים השיח באופן טבעי ועל כן הקונפליקט חזק. היפנוזה הינה דרך שבה ניתן להיפגש עם מצבי האגו השונים, ולקבל את הרשות של מצב האגו המגן (protector), כדי שיאפשר לבוא במגע ולטפל במצבי האגו שנפרדו מהאגו, ונמצאים מנותקים זה מזה במצב דיסוציאטיבי.
עד כה ניתנה התייחסות לעבודה על הטראומה ולתפקודו של האדם, אך על מנת לאפשר התרת הקשרים עם המת יש צורך לעבוד עליהם. עבודה זו נעשית אף היא בעזרת היפנוזה, ותוך הפגשת מצבי אגו שונים עם המת המופנם, על מנת לסייע בפתרון הקונפליקטים והרגשות הקשים כלפי המת. השינוי המתרחש מאפשר את השינוי במערכת היחסים עם המת. מכיוון שהעבודה ספירלית, העבודה על הטראומה תמשיך להתקיים, ככל הנראה, תוך כדי העבודה על מערכת היחסים עם המת.
 
 
מדוע היפנוזה כה מרכזית בעבודה הטיפולית המוצגת?
היפנוזה הינה בעיקרה תהליך פסיכולוגי, שבו מוצע למהופנט לחוות סדרה של שינויים (תופעות היפנוטיות) במצב התודעה, בתחושה, בתפיסה, ברגש, בזיכרונות, בתהליכים פיזיולוגיים ובהתנהגות מוטורית. מדובר בחוויה של הימצאות במצב תודעתי חילופי, שונה ממצב של מודעות רגילה. התופעות ההיפנוטיות מגויסות לטובת הטיפול, ומשתלבות בפסיכותרפיה מכל סוג שהיא (אברמוביץ, 2013;  בונשטיין 2014). מכיוון שהיפנוזה הינה תהליך ממוקד ודיסוציאטיבי (1986 Hilgard, ), ניתן להתמקד בחלק מהאישיות, ובאופן זמני לפצל אותה משאר החלקים. ההיפנוזה מאפשרת כניסה לחלקי האישיות, תהליך שבטיפול פסיכואנליטי יימשך זמן רב יותר.
כמו כן, ההיפנוזה מאפשרת לעקוף את מנגנוני ההגנה ולקבל גישה לזיכרונות, או למידע שהינו קיים אך מודחק. במהלך ההיפנוזה, האדם שרוי בטראנס היפנוטי, ובמהלכו יכולות להתרחש מספר תופעות, שאותן מגייסים כדי להעלות את הזיכרונות המודחקים ולעבד את החוויות הטראומטיות שעבר המטופל.
 
1. ניתוק-דיסוציאציה: במצב זה החוויה מתפרקת למרכיביה, וניתן להפנות את הקשב והמודעות למרכיב אחד ולא לאחרים. התודעה פועלת באופן פחות אינטגרטיבי ממצב שבו האדם לא שרוי בהיפנוזה. הדיסוציאציה מאפשרת למרכיבים הפועלים בו זמנית לפעול במנותק זה מזה. זוהי תופעה טבעית ונורמאלית, ושונה מדיסוציאציה פתולוגית. בשיטת הטיפול במצבי האגו ובטיפול במצבים טראומטיים (התבוננות על האירוע ממרחק בטוח), הניתוק מהווה אמצעי חשוב, כפי שיפורט בהמשך.
2. תופעות קוגניטיביות: א. קשב ממוקד: נעשה שימוש בשלב הכניסה לטראנס ההיפנוטי.
ב. דומיננטיות תהליכי חשיבה ראשוניים: פעולתם של מנגנוני הבקרה האינטלקטואליים פוחתת, והחשיבה ראשונית יותר כמו בחלום. קיים שטף אסוציאטיבי הרווי בסמלים ודימויים. זוהי תופעה המסייעת לשחזר זיכרון ולהבנות אותו באופן המאפשר החלמה.
ג. תהליכי חשיבה משניים: תהליכי הבקרה האינטלקטואליים מתמעטים, וההקשרים הלוגיים נעדרים.
ד. זיכרון: קיימת נגישות רבה יותר לחומר מודחק וניתן לעבוד עימו. הזיכרון יכול להיות מהימן, אך לעיתים הוא מעוות. אנו מנצלים תופעה זו כדי להבנות זיכרון אשר יסייע בהסתגלות לאובדן.
ה. הגברת הסוגסטיביות (השאה): בהיפנוזה נעשה שימוש בתקשורת סוגסטיבית הקיימת בכל קשר של טיפול. סוגסטיות ניתנותעל מנת לחזק שינויים בעתיד ולחזק את ההסתגלות.
3. תפיסת הזמן: חוויית הזמן בהיפנוזה מתאפיינת בשינויים בתחושת הזמן, ומאפשרת לחוות עבר כהווה.
4. אבריאקציה: במצב זה ניתן ביטוי רגשי לחוויה טראומטית, מודעת או לא מודעת, אשר לא קיבלה ביטוי רגשי מלא. החוויה מתעוררת מחדש ונחווית בעוצמתה הרגשית. ניתן ליזום תהליך זה במהלך הטיפול, וישנה אפשרות שתתרחש אבריאקציה באופן ספונטאני (בונשטיין, 2014).
לאחר שחרור מהרגש הטעון ניתנת האפשרות להמשיך לעבד את האירוע ולשזור אותו ברצף ההתפתחותי של האדם.
 
 
 
                                                      הצגת מקרה
בחלק זה יתואר סיפורה של צעירה, אשר חוותה שני אובדנים טראומטיים שהשפיעו על חייה. דרך סיפורה תומחש העבודה המורכבת בשני המסלולים, עיבוד הטראומה ועבודה על מערכות היחסים עם המת באמצעות היפנוזה.
   
רחל, בחורה בת 28, יפיפייה הלבושה בשחורים, הגיעה לטיפול עקב התקפי פאניקה חוזרים, שהופיעו כאשר עמדה להינשא. בעקבות התקפי החרדה, רחל נפרדה מבן זוגה. כשהגיעה לטיפול חשה פחד מכך שההתקפים יחזרו על עצמם, ובעקבות כך נמנעה מליצור קשר זוגי, ואף הכריזה כי אינה רואה עצמה נישאת כלל. ברקע, רחל חוותה שני אובדנים בנסיבות טראומטיות. היא איבדה את אמה בתאונת דרכים בגיל 15, ואת בן זוגה בנסיבות טרגיות בגיל עשרים. היא לא טופלה לאחר האירועים הטראומטיים, וזו היתה הפעם הראשונה שפנתה לטיפול. מבחינתה, חייה המשיכו באופן משביע רצון עד לניסיונה לבנות מערכת זוגית. תפקודה היומיומי היה ברמה גבוהה, על פי הגדרתה, אולם בתהליך האינטק התברר כי היא עונה על שני סימפטומים של פוסט טראומה מבין שלושה. היא תיארה דריכות ומתח פנימי רב, שהתגברו כאשר אביה נסע לחו"ל, וכן תיארה כיצד היא נמנעת מלהגיע למקומות המעוררים זיכרונות. במהלך השנים עשתה מאמצים שלא לשוחח על אמה או על בן זוגה עם משפחתה וחבריה. שנה לאחר מות בן זוגה היא ניתקה קשר עם משפחתו. קשריה עם אביה היו מרוחקים, על מנת "שלא יכאב אם אאבד אותו, גם."
מערכת היחסים עם אמה, במהלך גיל ההתבגרות ועד פטירתה, היתה מתוחה, ומלווה בהתנהגויות תוקפניות מצד רחל. לאחר פטירת האם, רחל חשה אשמה עמוקה, הן בגלל שהתנהגה בתוקפנות כלפי האם והן בגלל שלא עצרה את אמה מלצאת מהבית במזג האוויר הסוער, למרות שחשה חרדה שמא יקרה לאמה אסון. ניכרה חשיבה מאגית, אשר עוררה את הדריכות ואת החרדה שמא תאבד גם את אביה.
רחל סיפרה על בן זוגה, ותיארה מערכת יחסים טובה שהתפתחה בצורה איטית אך בטוחה. הוא היה בחור אמין ויציב עבורה. רחל חשה אשמה עמוקה על פטירת בן זוגה, ותלתה את מותו בהתנהגותה.
לאור סיפורה של רחל, הוחלט בראש ובראשונה לעבוד על הטראומה שחוותה, כאשר בן זוגה נהרג לנגד עיניה. נעשה שימוש ב-Sari model כפי שהוזכר למעלה.
1. Safety and Stabilization - השגת יציבות וביטחון.
רחל למדה להיכנס לטראנס היפנוטי, והתבקשה לדמיין שלט בו ניתן יהיה להיעזר בהמשך. כאשר התבקשה לזהות מקום בטוח, היא תיארה מקומות שונים ופסלה אותם. בעקבות כך, היא טענה שאין שום מקום שבו תוכל להרגיש בטוחה לגמרי. כשהוצע לה לבנות מקום בטוח דמיוני, היא אמרה שהמקום הבטוח היחיד הוא המקום שאלוקים יהיה בו. היא דמיינה בקתה עטופה באור אלוקי סגול.  
 
לאחר מציאת מקום בטוח, נעשתה עבודה על פיתוח יכולת שליטה שתאפשר לרחל להיכנס ולצאת מטראנס היפנוטי.
רחל התבקשה להתנסות בכך גם בבית, תוך שימוש בשלט כעוגן בתהליך הכניסה להיפנוזה.
 
2. Accessing the Trauma - גישה לטראומה.
לאחר שרחל חשה בטוחה ביכולתה להיכנס לטראנס היפנוטי, ולהגמיש את המעברים בין ערנות למצב היפנוטי ולמעבר למקום הבטוח, היא התבקשה להיכנס לטראנס היפנוטי, ולדמיין חדר בו נמצאים סרטים שונים, ולשלוף מן הערימה סרט שיכול ליצור חוסר נוחות קלה. כאשר צפתה בסרט, החלה לחוש חוסר נוחות. כאשר חוסר הנוחות התגבר, היא התבקשה להיעזר בשלט וללחוץ על הכפתור הירוק, ולהגיע לרוגע. כמו כן, היא התבקשה לשהות במקום הבטוח שלה. בדרך זו למדה לבטוח בכלי כווסת רגשות, ולבטוח ביכולתה לשלוט בתחושות של חוסר נוחות.
 
לאחר שרחל חשה בטוחה ביכולתה לעבור למקום הבטוח ולהרגיש רגועה, החלה העבודה על הטראומה שחוותה עם בן זוגה. השהות בהיפנוזה אפשרה גישה קלה יותר לזיכרונות ומעבר לחשיבה בתמונות. כמו כן, תהליך ההתבוננות התאפשר עקב מיקוד הקשב.
 
רחל התבקשה לקחת את סרט האירוע בו נהרג בן זוגה, ולצפות בו במסך. היא התבקשה להתבונן סביבה ולראות מה נמצא בסביבה, אילו צבעים ורעשים קיימים בה, וזאת על מנת לחזק את החוויה "המציאותית". כשהיתה מוכנה, החלה לראות את האירוע מתחילתו. ניתן היה לראות את שינוי הרגשתה, כאשר עלו תמונות בהם רוצח בן זוגה איים עליו . היא נראתה מתוחה יותר, והוצע לה ללחוץ על הכפתור הירוק ולחזור למקום הבטוח. כשהרגישה שהיא מסוגלת לחזור לאירוע, המשיכה לצפות בסרט. בכל פעם שחשה מתח רב, שהתקשתה לעמוד בו, רחל הפסיקה לצפות בסרט, ולחצה על הכפתור הירוק בשלט כדי להיכנס למקום הבטוח. לעיתים, היא חשה שאינה זוכרת מקטעים מסוימים.
לאחר שסיימה לצפות בסרט בפעם הראשונה, היא התבקשה לצפות בו ברצף עוד מספר פעמים, עד לירידת המתח לנסבל.
בהמשך, רחל התבקשה להתמקד במקטע שבו בן זוגה נהרג. תוך כדי הצפייה עלו תמונות שלא זכרה, ואשר סייעו לה להבין את הסיטואציה באופן אחר. רחל היתה בטוחה לאורך השנים שבן זוגה נהרג בגללה, אך תוך כדי צפייה בסרט היא ראתה איך אדם שלא זכרה ניגש לבן זוגה ופגע בו. חוליה שנשכחה עלתה תוך כדי העלאת הזיכרון באמצעות ההיפנוזה.
רחל ראתה עצמה ניצבת מרחוק ורואה את בן זוגה גוסס, ללא יכולת לגשת אליו. היא חשה משותקת. חוליה נוספת שנשכחה היתה כיצד הגיעה לבית החולים, ובעזרת ההיפנוזה גם חוליה זו עלתה, והסיפור הצליח להיות מסופר כרצף שלם.
 
3. Resolving Trumatic experience and Re-stabilization - פתרון החוויה הטראומטית והשגת יציבות מחדש.
בתהליך זה נעשית הבניה רציפה מחדש של מרכיבי הטראומה, באופן שמחזק את כוחות האדם.
 
רחל התבקשה להתמקד ברגע שבו בן זוגה שוכב על המדרכה מתבוסס בדמו. היא עמדה קפואה, מתבוננת במתרחש. רחל הנוכחית, בגילה בהווה, התבקשה לגשת לרחל הקפואה, לחבק אותה, ולעודד אותה לגשת לבן הזוג. היא קיבלה תמיכה ועידוד לומר מילות פרידה, ולשמוע מילות פרידה של בן הזוג ממנה.
 
4. Integration and Creation of New Identity - אינטגרציה של האישיות ויצירת זהות קוהרנטית.
שלב זה כולל טכניקות היפנוטיות לביצוע אינטגרציה של החוויה וחלקי האישיות שהתפצלו בעקבות הטראומה. ישנה חשיבות לנתינת אפשרות לסיפור הטראומה להשתלב בסיפור חייו של המטופל מבלי להביא אותו להצפה ורה-טראומטיזיה .
 
בשלב זה שוחזר הסיפור מספר פעמים, תוך שילוב חלקי הסיפור שנחשפו ושהיו חסרים לרחל. הבחורה של אז שוחחה עם רחל הנוכחית, שאלות נשאלו ונענו, עד למצב שרחל חשה שהיא מבינה את מקומה של רחל מהעבר. רחל של ההווה הצליחה להראות לרחל מהעבר את העתיד, ויחד יכלו לצפות את עתידן. בנוסף לכך, רחל התבקשה לראות את בן זוגה במקום מיוחד, כמו בגן עדן. היא ראתה אותו לבוש בלבן, פוסע לקראתה. הם התחבקו זמן רב, ובהמשך אמר לה שהוא היה שמח לראות אותה נישאת, וכי הוא משחרר אותה. לאחר השיח, הם התפצלו וכל אחד הלך לדרכו.
 
בשלב הבא החלה העבודה על מות האם. בזיכרונה, היא התעמתה עם האם אשר עזבה את הבית בכעס, חזרה לאחר מספר דקות, נתנה לרחל כסף ונשקה לה. רחל שהיתה מבוצרת בכעסה לא הגיבה. האם נהרגה כשעה לאחר מכן. רחל חשה אשמה קשה על כך שציערה את האם במהלך גיל ההתבגרות, ועל שלא נפרדה מהאם טרם מותה.
הצעתי לרחל להיפגש עם אמה ולנהל איתה שיח. היא שמחה על ההזדמנות, ולאחר שנכנסה לטראנס היפנוטי היא נכנסה לבקתה, אך להפתעתה פגשה את רחל, הנערה בת ה-15. רחל החלה לבכות, ולומר עד כמה היא שונאת את הנערה הזו. הצעתי לה להתקרב לאותה נערה ולדבר איתה. היא החלה לבטא כעס, ואותה נערה השיבה לה, וסיפרה כי סבלה מתחושת בדידות קשה, וחשה לא מובנת לאורך תקופת התבגרותה. השיח נמשך, כשלפתע רחל השתתקה. ניכר היה כי מתרחשת דרמה, שאני לא שותפה לה. כשהסתיים המפגש, סיפרה רחל שהיא ריחמה על אותה נערה, היא חיבקה אותה ואמרה לה עד כמה היא אוהבת אותה.
בשלב הבא, רחל התבקשה לחזור למקום שבו פגשה את עצמה בת ה-15, ולהזמין את האם לשיחה. אמה הופיעה, ורחל שוחחה עם האם. רחל סיפרה לאם עד כמה חשה אשמה על שנות התבגרותה. האם סיפרה עד כמה היא אוהבת את רחל, והוסיפה שהיא מבינה עד כמה גיל ההתבגרות היה סוער וקשה עבורה. האם אמרה לרחל, שהיא גאה בה על מי שהיא היום, ושהיא מאמינה בה.
לקראת סיום הפרק הנוכחי בטיפול, רחל התבקשה להזמין את אמה ואת בן זוגה.  רחל סיפרה, שהם הופיעו לבושים בלבן, וליוו את רחל בדרך, תוך נתינת ברכת הדרך ומתן רשות להינשא ולחיות את חייה.
במקביל לתהליך הכירה רחל את בן זוגה, ונישאה לו כחודשיים לאחר סיום הפרק הנוכחי בטיפול.
                                                           דיון
עבודה על אובדן טראומטי מחייבת הסתכלות רחבה על אספקטים שונים, המקיימים יחסי גומלין ביניהם. המודל הדו מסלולי מהווה מסגרת חשובה, המאפשרת טיפול רחב ומדויק יותר באובדן טראומטי, אובדן שנגרם בעקבות טראומה חיצונית. במצב זה הטראומה פוגעת בתפקוד, לעיתים רק באופן חלקי, בגלל יצירת דיסוציאציה, ומקשה על האדם את עיבוד האבל. האבל, והקשרים עם המת מתקיימים באופן חי והדוק.
במאמר זה הוצגה עבודה, שנקודת ההתחלה שלה הינה העבודה על הטראומה על פי Sari model, שפותח על ידי פיליפס ופרדריק. יתרונותיו של מודל זה הינם אופן העבודה ההדרגתי המאפשר את עיבוד הטראומה, ועבודה על פיצולי האגו בצורה מותאמת, מתוך קיום של בסיס בטוח לעבודה. הטראומה, המהווה זעזוע לנפש שלא הצליחה לעבדה, עוברת עיבוד במנות קטנות המאפשרות עיכול. הטיפול במצבי אגו משתלב היטב בעבודה, והיווה את הבסיס לעבודתן של פיליפס ופרדריק, שהיו תלמידות של הזוג ווטיקנס.
עבודות אילו מבוססות על ההיפנוזה, עקב סגולותיה המאפשרות הן חזרה לזיכרונות מודחקים והן הבניית זיכרונות ויצירת אינטגרציה בין חלקי העצמי.
 בתהליך ההיפנוטי נבנה קשר ייחודי, אשר ככל הנראה מאפשר את הפקת תופעות הטראנס. קשר ייחודי זה מאפשר למטופל להסכים לתהליך שמלווה המטפל. בתהליך ההיפנוטי, קולו של המטפל וסימני התקשורת הבלתי מילוליים הופכים להיות מוקד הקשב, ועוצמת שאר הגירויים יורדת ומנוטרלת. הקשר שנוצר הינו משמעותי למטפל, ותהליכי העברה והעברה נגדית נעשים בעלי עוצמה חזקה, המאפשרת למטפל ולמטופל לנהל את התהליך.
עקב הירידה בבקרה הקוגניטיבית מתאפשר שחזור, כשהחוויה של המטופל היא ב"כאן ועכשיו". חוויה חזקה זו מאפשרת, בעזרת אבריאקציה, להנמיך את הטעינות הרגשית, ומאפשרת בהמשך ליצור מצבים בדמיון, שלא התרחשו במציאות. במצב ההיפנוטי קיימת יכולת טובה לפגוש מצבי אגו, שנבנו ולעיתים נפרדו מאישיות המטופל.
סוגסטיה (השאה) שניתנת בהיפנוזה מאפשרת לבני אדם לשנות את עמדותיהם, רגשותיהם ואמונותיהם, דבר המסייע בתהליך ההסתגלות לחיים לאחר האובדן.
לסיכום, מצבי אובדן טראומטי מצריכים עבודה עדינה ואיטית, על מנת לסייע בעיבוד הטראומה והבנית היחסים עם המת, באופן המאפשר הסתגלות. הדרך שהוצעה במאמר זה, מצביעה על המורכבות הנדרשת, אך המאפשרת לאדם להמשיך את חייו.
 
* ברצוני להודות למר דאי נצר שלימד בנדיבות את העבודה עם טראומות ומצבים דיסוציאטיבים.
 
 
מקורות
אברמוביץ, א., (2013). היפנוזה והיפנו תרפיה: מדריך למטפלים. ספרי מקור עיון.
בונשטיין, א., (2014). היפנוזה, דרכה של הנפש ליצור את הגוף. הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה ולמשכל.
דורון, מ., (2018). טראומה והטיפול בה. הוצאה אישית.
מלקינסון, ר., רובין, ש., ןויצטום, א., (1993). אובדן ושכול בחברה הישראלית. משרד הביטחון.
רובין, ש., מלקינסון, ר., וויצטום, א. (2016). הפנים הרבות של האובדן והשכול, תיאוריה וטיפול. פרדס, הוצאת הספרים של אוניברסיטת חיפה.
American Psychiatric Association. [APA] (2013). Diagnostic and statistical manual of mental disorders: DSM-5 (5th ed.). Washington, DC: Author.
Braun, B. G. (1988). The BASK model of dissociation. Dissociation,I (1), 4-23.
Hilgard., E. R. (1986). Divided consciousess: Multiple control in human thouyth and            action (exp.ed). New York: Wiley.
Phillips, M., & Frederick, C. (1995). Healing the divided self: Clinical and   
         Ericksonian hypnotherapy for post-traumatic and dissociative conditions. New           York, NY:WW Norton & Co
Watkins, J. G., & Watkins, H.H. (1997). Ego states, theory and therapy. Norton and           compant, NY. London.